<h1>רבינו ירוחם נ"כ ח"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
בהמת ארנונא פירוש שחציה מגוי פטור' מהבכורה ואף על פי שיכול הישראל לסלק הגוי במעות כי בהמה יש לה קול שיש לגוי חלק בה כך פשוט בפסחים, וכן פסק רי"ף, פי' כאיכא דאמרי. אבל לפי התוספות נראה כלישנ' קמא דגמרא שחולק בין מצי מסלק ליה בזוזי ובין לא מצי מסלק לי' בזוזי דבמצי מסלק ליה חייבת, וראשון עקר, וכן משמע מהירושלמי [חלה פ"ג ה"ד].
<h2>דף ג:</h2>
רחל שילדה מין עז ולא מין עז ממש אלא שדומה במקצת סימנים שאמרנו למעלה [לקמן ט"ז ע"ב] שחייב' בבכורה, והוי מום קבוע לישחט עליו. וכן עז שילדה ולד שדומה במקצת סימנים לרחל כך פשוט בבכורות.
המוכר עובר בהמתו לנכרי או הלוקח מהנכרי עובר בהמתו בין טמאה בין טהורה והוא בכור כלומר העובר בכור או המשתתף עם הגוי פטור מהבכורה דשותפו' הגוי פוטר בבכורה כיון שיש לו חלק באם בין בעובר ואפילו באוזן כך פשוט בבכורות. וכתבו התוספות כי בזמן הזה מותר להקנות לגוי אוזן האם כדי לפטור לעובר מדין הבכורה, אבל לא להקנות לו חלק בעובר, ולפרש"י שכתב כי גוי קונה בכסף יקנה לו לגוי חלקו בכסף שיקבל מהגוי, והתוספות שכתבו כי לגוי במשיכה צריך הישראל שיקנה לגוי במשיכה שימשוך הגוי הבהמה. וכתבתי זה המחלקת במישרים [נכ"ב] בדין גוי עם ישראל אם קונה במשיכה או בכסף. ולצאת ידי שניהם יקבל מהגוי מעות בשביל אזן הבהמה כדי פרוט', וימשוך הבהמה או יקנה לגוי המקום שהבהמ' עומדת שם ויקנה לו אגביו אזן הבהמה עם העובר. וכל זה בבהמה טהורה מותר לעשות כל זה, אבל בטמאה כלומר בפטר חמור לא יקנה בה לו חלק לגוי מפני שיש לו תקנה בפדייה או בעריפה.
הלוקח עובר בהמתו של גוי של בהמה טמאה או המוכרו או שעושה עמו שותפו' כיצ' פטור מהבכורה, כתבתיו למעלה בבהמה טמאה בדין המוכר עובר בהמתו לנכרי.
מום בקדשים אפילו על ידי גוי אסור בזמן הזה שאינו אסור אלא מדרבנן כך פשוט וכן מוכח במציעא.
<h2>דף ד.</h2>
כהנים ולויים פטורים מבכור בהמה טמאה כך פשוט בבכורות.
<h2>דף ד:</h2>
פודה בו פעמים הרבה כלומר אם יש לו כמה פטרי חמורים ודאין ופדה א' מהם בשה והחזירו לו הכהן יכול לפדות בו בזה הענין כמה פטרי חמורים ודאי' שיתן אותו לכהן ושיחזירהו לו הכהן בכל פעם. וכן אם יש לו ספק פטרי חמורים הרבה ומפריש טלה אחד לעצמו פודה בו כלם כך פשוט בבכורות.
<h2>דף ה:</h2>
אין דין בכור בהמה טמאה נוהג אלא בחמורים ולא בשאר מיני בהמות טמאות כך פשוט בבכורות ופודהו בשה כלומר בכור חמור פודהו בשה דכתיב תפדה בשה, ואם לא יפדהו עורפו כדכתי' וערפתו, ולמטה אכתוב כיצד עורפו וכיצד פודהו.
<h2>דף ו.</h2>
פרה שילדה מין חמור ממש או חמורה שילדה מין פרה או מין סוס והם בכורים פטו' מהבכורה, ואם אינו ממש מין אחד אלא שיש בו מקצ' סימנין כגון פרה שילדה ולד שבמקצת סימנים דומה לחמור חייב בבכורה. וחמורה שילדה מין סוס כלומר שדומה לסוס במקצת סימנים, בעיא ולא איפשי' והרי הוא ספק ומפריש טלה לפדותו והוי לעצמו כלומר לבעלי' כדין ספק פטר חמור. ופרה שילדה מין סוס והוא בכור אסור בגיז' ועבוד' כבכור ונאכל לבעלים במומו כך פשוט בבכורות.
<h2>דף ט.</h2>
חמורה שלא בכרה עדין וילדה ב' זכרים בבת א' נותן טלה אחד לכהן, ואם ילדה זכר ונקבה ואין אנו יודעים מי יצא ראשונה הוה ליה ספק פטר חמור ומפריש טלה לעצמו כלומר לבעלים. ושתי חמורו' שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן, ואם ילדו זכר ונקב' ואין ידוע מי מהן ילד זכר ונקבה נותן טלה א' לכהן, ואם ילדו ב' זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן פירוש ומפריש טלה אחד לעצמו, ואם ילדו שני נקבות וזכר ואין אנו יודעים היאך נולדו ומי ילד זה או זה, או שני זכרים וב' נקבות אין כאן לכהן כלום אלא מפריש טלה לעצמו. ואם אחת מהן בכרה וא' לא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה א' לכהן, זכר ונקבה ואין ידוע מי ילד הזכ' שבכר' או שלא בכרה מפריש טלה והוא לעצמו כך פשוט בבכורות.
<h2>דף ט:</h2>
פטר חמור אסור ליהנות בו, בין מגופו כגון גיזה ועבודה, בין מדמיו אם מכרו למי שלא היה יודע שהיה פטר חמור. ודוקא בגיזה ליהנות בשערו אבל לרפואתו כגון לגזוז צמר מסוב' שמזיק לו או שיש לו מכה וצריך לגזוז מקום המכה או כיוצא בזה מותר. וכמו כן אסור ליהנות בדמיו כשמוכרו בכל שוויו, אבל מותר למוכרו מה ששוה יותר משווי שה קטן שצרי' הלוקח לפדותו בשה כל דהו ומה ששוה הפטר חמור יותר על השה שיפדהו הלוקח בו מותר המוכר ליקח ממנו כלומר מן זה המותר ויהנה מדמי אותן המותרין כך פשוט בבכורות.
<h2>דף יא.</h2>
פודין פטר חמור אפילו בשה כל דהו ודוקא כשפודהו מעצמו אבל אם בא לימלך אומדין לו במדה בינונית שישוה השה שלשה דינרים שוקרין אותו חכמים רגיא שהוא ממוצע בין שקל שהוא שני דינרים ובין סלע שהוא ד'. ואם לא יפדהו בשה ורוצה לפדותו בדמים פודהו בכל מה שהוא שוה ונותן הדמים לכהן כך פשוט בבכורות. פדה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי לבעלי' והפודה הפסיד מעותיו, או השה שנתן בפדיון, כך פשוט בבכורות.
פטר חמור נוהג בין בארץ בין בחוצ' לארץ פשוט בקדושי'.
פודה בו פעמים הרבה כלומר אם יש לו כמה פטרי חמורים ודאין ופדה א' מהם בשה והחזירו לו הכהן יכול לפדות בו בזה הענין כמה פטרי חמורים ודאי' שיתן אותו לכהן ושיחזירהו לו הכהן בכל פעם. וכן אם יש לו ספק פטרי חמורים הרבה ומפריש טלה אחד לעצמו פודה בו כלם כך פשוט בבכורות.
<h2>דף יא:</h2>
פודה פטר חמור מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון פטר חמור, ומברך מיד בשעה שהוא פודהו בשה או בשוויו, ואין צרי' להמתין עד שיתנהו ביד כהן דאינו חייב באחריותו כיון שהפרישו ברשות כהן עומד ואם מת מת לכהן אף על פי שלא הגיע לידו של כהן, מה שאי' כן בפדיון הבן כמו שכתבתי במקומו [נ"א ח"ג] כך פשוט בבכורות.
<h2>דף יב.</h2>
אין פודין פטר חמור לא על העגל ולא בחיה ולא בשחוט' ולא בטרפ' ולא בכלאי' ולא בכוי ולא בבן פקוע' כך פשו' בבכורות. ובן פקועה כמו כן כך פשוט, וכן פסק ר"ח ז"ל כמר זוטרא דאמר אין פודין בו. ועוד פשוט, דבבכורות בעיא ולא איפשיטא אם פודין בנדמה הילכך אין פודין בו, ואם פדה בנדמה ולא נתנו לכהן עד שמת פטר חמור יהנה לישראל בטלה ופטר חמור יקבר ואם אחר שנתנו לכהן מת פטר חמור יקבר והטלה לכהן, וכן כתבו התוספות.
בן פקועה כלומר בן תשע חי הנמצא במעי אמו אחר ששחטה וגדל, פודי' בו פטר חמור, אף על פי שאין בו כדי שוויו של חמור, שאם היה בו כדי שוויו פשיטא שפודין ואפילו בירקות כך פשוט.
<h2>דף יב:</h2>
נתן הפטר חמור בעצמו לכהן צריך הכהן להפריש עליו שה והוא לעצמו כלומר לכהן. ואסור לישראל ליתן פטר חמור לכהן בעצמו אלא אם כן יפריש עליו שה מיד בפניו פשוט בבכורות.
מת הפטר חמור ביד בעלים אחר שהפריש עליו השה ולא נתנו לכהן עדין, השה לכהן ופטר חמור אין צריך קבורה כך פשוט בבכורות.
פדיון פטר חמור לאלתר, כלומר מיד שנולד ואם משהה אותו אינו עובר עליו כך פשוט בבכורות.
<h2>דף יג.</h2>
לא רצה לפדות פטר חמור עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ולא ימיתנו לא בקנה ולא במקל וקרדום ומגרה ולא יכניסנו לחדר וינעול בפניו כדי שימות [תוספתא פ"א ה"ו]. ומצות פדייה קודמת למצות עריפה כך פשוט בבכורות. כשעורפו בקופיץ תולש שער ביד כדי לעשות מקום לקופיץ אבל לא תולשו בכלי כך פשוט.
המוכר עובר בהמתו לנכרי או הלוקח מהנכרי עובר בהמתו בין טמאה בין טהורה והוא בכור כלומר העובר בכור או המשתתף עם הגוי פטור מהבכורה דשותפו' הגוי פוטר בבכורה כיון שיש לו חלק באם בין בעובר ואפילו באוזן כך פשוט בבכורות. וכתבו התוספות כי בזמן הזה מותר להקנות לגוי אוזן האם כדי לפטור לעובר מדין הבכורה, אבל לא להקנות לו חלק בעובר, ולפרש"י שכתב כי גוי קונה בכסף יקנה לו לגוי חלקו בכסף שיקבל מהגוי, והתוספות שכתבו כי לגוי במשיכה צריך הישראל שיקנה לגוי במשיכה שימשוך הגוי הבהמה. וכתבתי זה המחלקת במישרים [נכ"ב] בדין גוי עם ישראל אם קונה במשיכה או בכסף. ולצאת ידי שניהם יקבל מהגוי מעות בשביל אזן הבהמה כדי פרוט', וימשוך הבהמה או יקנה לגוי המקום שהבהמ' עומדת שם ויקנה לו אגביו אזן הבהמה עם העובר. וכל זה בבהמה טהורה מותר לעשות כל זה, אבל בטמאה כלומר בפטר חמור לא יקנה בה לו חלק לגוי מפני שיש לו תקנה בפדייה או בעריפה.
כהנים ולויים אינם פטורים מבכור בהמה טהורה כך פשוט בבכורות.
כהן שנולד לו בכור מבהמה טהורה לא יאכלנו בלא מום וכשיפול בו מום (יעבדנו) [יעכבנו] לעצמו ויאכלנו, דכהנים חייבים בבכור בהמה טהורה שלא נפטרו כהנים ולויים אלא מפטר חמור ומבכור אדם כדאיתא בבכורות, כך כתב רבינו מאיר ז"ל.
<h2>דף טו.</h2>
אין מרביעין בבכור כך פשוט בבכורות.
<h2>דף טז:</h2>
המקבל צאן ברזל מהגוי, כלומר שחזקין עליו כברזל שקבל עליו באחריות ואפילו קבל עליו כל אונס ולדות, פטורים, כי לפעמים יבא הגוי לגבות מישראל ואם לא ימצא האם יקח הולדות וה"ל יד גוי באמצע ופטורה מהבכורה. וכן העמיד ולדות תחת אמותיהן כך פשוט בבכורות, וחלקו בגמרא רב הונא אמ' ולדות פטורין [ולדי ולדות חייבין] ורב יהודה אמר ולדי ולדות נמי פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין. לרב הונא דור ד' לצאן ברזל ינתן לכהן שהוא ולד מולדי (ולדי) ולדות, ולרבי יהודה דור ה' שהוא ולד מולדי ולדי ולדות. וכתב הרמב"ן ולא איפסיקא הלכתא כמאן הילכך רביעי ספק הוי. והרא"ש כתב כרב הונא, וכן נראה דעת ה"ר יונה.
רחל שילדה מין עז או עז מין רחל פטורה מהבכורה. [ואם] (ו)יש בו מקצת סימנין שאינו ממש מין רחל או עז חייב בבכורה.
<h2>דף יז.</h2>
ורחל בת רחל בת עז או רחל בת עז בת רחל פטורה מהבכורה כך פשוט בבכורות.
רחל שלא בכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ראשיהן כא' אין לכהן אלא אחד, ויטול הכחוש והשני ירעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו לבעלים וחייב במתנות, מת אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם ילדה זכר ונקבה ואין ידוע אי זה יצא ראשונה אין לכהן כלום וירעה הזכר עד שיפול בו מום ונאכל לבעלי' במומו.
<h2>דף יח:</h2>
שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן, ואם ילדו זכר ונקבה הזכר לכהן, ב' זכרי' ונקבה ואין ידוע כיצד נולדו, אחד מהזכרים לכהן והוא הכחוש, והשני לבעלים וירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעלים במומו, מת אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה, ילדו ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבו' ואין ידוע כיצד נולדו, אין לכהן כלום והזכרים לבעלים וירעו עד שיפול בהן מום.
ואם אחת בכרה וא' לא בכרה וילדו ב' זכרים, אחד לבעלים וירעה עד שיפול בו מום, ואחד לכהן והכהן יטול הכחוש, מת א' המוציא מחבירו עליו הראיה, ילדו זכר ונקבה ואין ידוע כיצד נולדו אין כאן לכהן, כלו' והזכר ירעה עד שיפול בו מום כך פשוט בבכורו'.
<h2>דף יט.</h2>
יוצא דופן כלומר היה בכור ולא יצא דרך הרחם אלא דרך דופן הבהמה אינו בכור שאינו פטר רחם, וגם הבא אחריו כלומר הולד שילד אחר זה כמו כן אינו בכור לפי שקדמו אחר, כך פשוט בבכורות. ועוד פשוט יצאה נקבה לפניו אינו בכור ואפי' יצאה נקבה דרך דופן.
<h2>דף יט:</h2>
הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם בכרה לא שנא תוך שנתה ולא שנא לאחר שנתה, פי' ואפי' אם הגוי מסיח לפי תומו שבכרה אינו נאמן, והוי הולד ספק ויאכל במומו לבעלי' דשמא טנפה וטנוף פוטר מהבכורה. וכל בהמה שידוע שבכרה בודאי אין בולד לכהן כלום שכבר בכרה, ושלא בכרה בודאי הולד לכהן, ואם ספק בכור הרי הוא לבעלים וירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעלים כך פשוט בבכורות.
<h2>דף כ:</h2>
חלב אם פוטר בבכורה כלומר שהבהמה חולבת ואין אנו יודעים בודאי אם ילדה, ומחלקת בבכורות דאיכא מאן דפטר ואיכא מאן דלא פטר, ור"ת פסק כמאן דלא פטר, והרמב"ן כתב כמאן דפטר.
<h2>דף כא:</h2>
הלוקח בהמה מישראל ולא אמר לו כלום אם בכרה אם לאו וילדה הרי הולד חולין ודאי כך פשוט, וכן פסק בה"ג כרבי יוחנן, וה"ר יונה פסק כשמואל דאמר בכור מספק, ירעה עד שיפול בו מום ויאכל. בהמה ששפעה חררת דם תקבר ופטורה מהבכורה. ואם הפילה שליא פטורה מהבכורה, וישליך השליא לכלבים שאינה טעונה קבורה כך פשוט.
<h2>דף כג:</h2>
הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אפילו ידענו שהיה לה חלב זה בלא לידה פטור' מהבכורה, שלא היתה מרחמת להניק שום ולד לולי שילדה ובודאי ילדה בזמן שעבר כיון שמנח' להניק עצמה כך פשוט.
<h2>דף כד.</h2>
ראה חזיר כרוך אחר רחל פטו' מהבכורה ואסור באכילה כך פשוט.
<h2>דף כד:</h2>
השוחט הבכור תולש השער ביד כדי לעשות מקום לשחיט' ובלבד שלא יזיזנו ממקומו כך פשוט.
מותר לתלוש השער לכתחלה לראות המום ולא יזיזנו ממקומו כך פשוט בבכורות.
<h2>דף כה:</h2>
שער בכור בעל מום שנתלש מחיי' לעולם אסור לא שנא תלש ולא שנא נשר בין שמת הבכור בין ששחטו ואפילו שהתירו מומחה גזירה דילמא אתי לשהויי כך פשוט. פי' ואפילו תם בזמן הזה דבעל כרחו משהה אותו עד שיפול בו מום אפ"ה אסור שמא יבא להשהותו אחר שיפול בו מום.
<h2>דף כו:</h2>
שער בכור שנתלש ועודנו מסובך עם השער הנשאר, אותו שאינו נראה כשאר השער כגון שעולה יותר משאר השער וכל שכן אם עיקרו הפוך כלפי ראשו כגון שכפול באמצעיתו וב' ראשיו נראין מבחוץ ואין השחיטה מתירתו ואסור אפילו לאחר השחיטה, ואותו שנראה כשאר השער מותר לאחר השחיטה כך פשוט.
ישראל חייב ליטפל בבכור בהמה דקה שלשים יום ובגסה נ' יום, ואם אמ' כהן שיתנהו לו קודם זמן זה אינו נותנו לו, דכיון שישראל היה חייב ליטפל בו אותו זמן, נראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ואם היה בעל מום ורוצה הכהן לאוכלו מותר ליתנו לו קודם זה הזמן. כך פשוט בבכורות. כהנים המסייעים בבית הרועים אסור ליתן להם בכור. ואסור לישראל ליקח פשוט מישראל אחר כדי שיתן בכור שלו לבן בתו של כהן, וכל שכן שאסור ליקח הפשוט מהכהן עצמו.
<h2>דף כח.</h2>
בכור בין בעל מום בין תם אפילו שאינו נפסל אם שהה אותו, שלא אכלו תוך שנה והשהה אותו יותר משנה אינו נפסל, מכל מקום מצוה היא לאכלו תוך שנה אחר ללידתו. ואם נולד לו מום לאחר שנתו אינו יכול לקיימו אלא שלשים יום מיום שנפל בו המו'. ואם נולד בו המום תוך השנה ולא נשאר מהשנה אלא פחות מל' יום, מותר לשהותו ל' יום מיום נפילת המום אפילו שיעבור אח' השנה התשלום מהשלשים יום. ואם נולד בו מום תוך שנתו ויש יותר מל' יום עד תשלום השנה, מותר לקיימו עד תשלום השנה כך פשוט.
השוחט בכור והיה בו מום ואחר כך הראהו לחכם אם המום בדוקין שבעין אסור שמשתנה לאחר מיתה כך פשוט בבכורות. ואם המום ממומין שבגוף, חלקם שם בגמרא איכא מאן דאמר שמותר שאינו משתנה, ואיכא דאמר דאסו' משום קנס. (הרמב"ם) [הרמב"ן] פסק דאסור, ובשאלתות דרב אחאי פסק שמותר, והרא"ש כתב כהרמב"ן.
<h2>דף כח:</h2>
מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו יקבר וישלם רביע אם היא בהמה דקה, ואם היא בהמה גסה משלם מחצה כך פשוט בבכורות, פי' משום דבהמה דקה אינה שוה כל כך בארץ ישראל שגזרו חז"ל שלא לגדלם כי אם בחורשין פי' ביער ויש בהן טורח גדול. וכתב הרמב"ן ולפיכך בחוצה לארץ שאין בו טעם זה משלם חציה כמו בבהמה גסה, וכן נראה עקר. ועוד פשוט ואם היה מומחה לרבי' וטעה בו פטור.
הנוטל שכר לראות את הבכור אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה כי מומחה מותר ליטול שכר כמו שאמרו, אילא התירו לו חכמים ביבנה ליטול ד' איסרות בדקה וששה בגסה בין תם בין בעל מום כך פשוט בבכורות, פי' והיה שכר בטלה שהיו מביאין לו בכורות הרבה והיה מתבטל ממלאכה.
<h2>דף לא.</h2>
וכשמוכר בשר בעל מום מוכרו בבית אבל לא בשוק ולא ישקלנו בליטרא ומ"מ מותר לשקול חלק כנגד חלק או כנגד כלי, שלא יהא משקל, כך פשוט בבכורות. וכתב הרמב"ן אבל חלבו ועורו וגידו וקרניו נמכרין בשוק ונשקלין בליטר' דלא עשו מעלה אלא בבשר. אין עושין סחורה בבכור, ואם לקח בכור למשתה בנו או לרגל ואינו צריך לו מותר למוכרו, כך פשוט במשנת (שבת) [שביעית פ"ז מ"ב מ"ג].
<h2>דף לא:</h2>
בכור בזמן הזה מניחו, פי' הכהן, עד שיפול בו מום ואחר כך שוחטו ואוכלו, וכיון דלאכילה הוא עומד מותר למוכרו בין לכהן בין לישראל ואפילו תם חי ואפילו הוא בעל מום יכול הכהן למוכרו בין חי בין שחוט.
<h2>דף לב:</h2>
בכור שנשחט ע"פ חכם יכול הכהן למנות עליו אפילו גוי וכל שכן ישראל, שמות' להאכילו לגוי כל זמן שמותר לישראל, אבל אם נשחט בלא התרת חכם או שנשחט ונמצא טרפה יקבר עם עורו ודמו כמו שכתבתי למעלה כך פשוט, וכן הסכימו רוב הפוסקי' שמותר להאכילו לגוי כל זמן שמותר לישראל, אבל לכלבים אסור להאכילו אפילו שמותר לישראל, כדאמרי' בפסחים [כ"ט ע"א] ואכלת ולא לכלביך ובבכור בעל מום הכתוב מדבר.
<h2>דף לג:</h2>
אחוזת דם חשוב מום, ואין שוחטי' אותו על זה המום, ומ"מ מותר להטיל בו מום כלומ' להקיזו במקום שעושה בו מום כי המטיל מום בבעל מום אינו אסור אלא מדרבנן והם התירו כשאחזו דם שהוא מום להטיל בו מום אחר להקיזו במקום שעושה בו מום בהקזה. ודוקא שאי אפשר לרפאתו בהקזה אלא במקום שעושה בו מום, אבל אם היה יכול להקיזו במקום אחר שאינו עושה בו מום, עושה ואפילו סמוך למקום שיכול לבא לידי מום, ולא חיישינן שמא יטיל מום כיון שאינו מתכוין, ואם יכול לרפאתו בלא הקזה כלל, אסור להקיזו כך פשוט.
<h2>דף לד.</h2>
המטיל מום בבכור או אפילו לא הטיל בו ממש אלא גרם כגון שנתן תאנה באזנו או מעט בצק ובא כלב ונטלו ונפגמה אזנו, הרי זה לא ישחט על אותו מום עד שיפול בו מום אחר, שקנסו אותו.
<h2>דף לד:</h2>
ואם הטיל בו מום ומת המטיל המום, לא קנסו בניו אחריו וישחט על זה המום כך פשוט.
<h2>דף לה.</h2>
אם יש לישראל שפחה (גוים) [גויה] ויש בביתו בכור בהמה ואמר לה שאין לאוכלו עד שיפול בו מום קבוע וחתכה אזנו אין אוכלין אותו על אותו מום, דאמרינן בבכורות זה הכלל כל שהוא לדעת אסור שלא לדעת מותר, ואמרינן כל שהוא לדעת לאתויי גרמא, כך כתבו הגאונים בתשובה, ובמומי בכור כתבתיו.
תינוקות או גוים שהטילו מום בבכור אם כיוונו להתירו לא ישחט עליו עד שיפול בו מום אחר ואם לא כיוונו להתירו ישחט עליו כך פשוט. ופי' כיוונו, כגון ששאלוהו מהו זה וא"ל בכור הוא ואינו מותר עד שיהיה בו מום, בין שאמרו לו אלא אם כן נעשה בו מום, או אלא אם כן היה בעל מום והטיל בו מום לא ישחט על אותו מום כיון ששאל מה טיבו של זה מתחילה. אבל לא שאל הגוי או התינוק שום דבר מתחילה ואמ' ליה מסיח לפי תומו כי הבכור אין לו התר אלא במום והטיל בו מום הרי זה לא כיוונו להתירו ומותר לישחט על זה המום כך פשוט בגמרא.
היה בכור רודפו, ובעט בכעס הכהן בבכור, ועש' בו מום הרי זה ישחט עליו שלא כיוון אלא להציל עצמו, כך פשוט. ואיכא תרי לישני בגמרא לישנא קמא דוקא שבעטו בשעת רדיפה אבל שלא בשעת רדיפה לא ישחט על זה המום, וללישנא בתרא אפילו שבעטו אחר רדיפה, והרמב"ם והרמב"ן כתבו כלישנא בתרא. מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם כגון גדי או שה באזנו או בשפתיו כך פשוט.
<h2>דף לה:</h2>
אפילו בנו ובתו של כהן נאמנין להעיד על מום הבכור שמעצמו נפל בו ודוקא בנו ובתו אבל אשתו כגופו ואינה נאמנת. וכן רועה כהן אינו נאמן, ואם הוא ברשות ישראל שהבכור אינו שלו נאמן כך פשוט, וכן כתב הרמב"ן, וכתב שיש מהגדולים שפסקו שרועה כהן בבית ישראל שאינו נאמן, והוא תפס עיקר הראשון שנאמן והרבה ראיות על זה. ספק בכור ביד ישראל נאכל לבעלים כלומר לישראל במומו כמו שכתבתי [לעיל י"ז ע"א], נאמנין הבעלים לומר שמעצמו נפל בו מום, הכהנים חשודים ואינו נאמן הכהן על הבכור שלו לומר שמעצמו נפל בו מום וישראל לא חשידי כך פשוט. ועוד פשוט ישראל נאמן להעיד על בכור שבביתו, פירו' בכור ודאי, שמעצמו נפל בו מום. כהן שהיה לו בכור ועמד הכהן אצלנו ולא בביתו ונכנס הבכור בביתו שלם ויצא בעל מום נאכל על אותו מום ולא חיישינן שמא אחד מבני הבית נטמן והטיל בו מום או שמא חפר גומא כדי שיפול בו וגרם לו מום כך פשוט.
<h2>דף לו.</h2>
עד מפי עד כשר לעדות בכור לומר שמעצמו נפל בו המום כך פשוט.
לא היו יודעים שזו הבהמה בכור ואמר הכהן שהוא שלו בכור הוא ומומו עמו נאמן אפילו על המום שמעצמו נפל.
כהן שנתן שעורים בענין שכשיאכל הבכור שיחלקו שפתיו ויטיל בו מום הרי זה לא ישחט עליו כמו שכתבתי למעלה, אפילו הוא חכם גדול ויושב בישיבה כיון שהוא שלו כי נחשדו דיינים וחברים כהנים על המומין כך פשוט, וכן הסכימו כל הפוסקים שהלכה כר"ג דאמ' לא חלקנו בין עם הארץ לזקן ויושב בישיבה.
נאמן כהן לומר הראתי מום זה לחכם והתירו לי וכן נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי ודוקא שאמר פלוני חכם ופלוני ישראל אבל אמר חכם סתם או ישראל סתם אינו נאמן. וכתב ה"ר יונה ואם אותו מום מאותם שאינם מובהקים ודאי נאמן אפילו אמר סתם חכם או ישראל דקדשים בחוץ לא היה אוכל ובודאי הראהו לחכם והתירו ולא היה החכם מתירו אם לא שהעידו בפניו שזה המום נפל בו מאליו ע"כ.
<h2>דף לו:</h2>
ועוד פשוט שנאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו, ואפי' שהיה טלה באותו זמן שנתנו לו ועתה כשמעיד עליו נעשה איל.
אין רואין מום לישראל אלא אם כן יהא כהן עמו ודוקא מום שאינו מובהק אבל מום מובהק מותר כך פשוט.
בחוצה לארץ רואין מומין ע"פ ג' בני הכנסת ודוקא במומין מובהקין, כלו' כגון נסמית עינו ונקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו דבחוצה לארץ אין מתירין בכור אלא במום מובהק, ואפילו במום מובהק אם יש מומחה ניתר על פיו ואם אין שם מומח' בג' בני הכנס' כך פשוט. וכתב ה"ר יונה מומחה שאמרנו, לא שיודע הלכות מומין דוקא, אלא שבקי כמו כן במראית העין לבדקן ולבקר בהן ולהכירן היטב, ועתה שאין מומחין בכור שיש לו מום מובהק נשחט ע"פ ג' בני הכנסת, ומומין שאינן נבדקי' כגון דוקין שבעין וכיוצא בהן אין מתירין אותו בזמן הזה. ומצאתי לרבינו יצחק צרפתי בתשובה דצרימת עין ואזן מן (השחוס) [הסחוס] הוי מום מובהק כשניכר יפה ומגולה ונראה יפה לעיני' שהפגימה יותר גדולה מחגירת הצפורן, והיינו דנקט תלמודא [לעיל ל"ד ע"ב] צרם אזן בכור ומת או [ב"ק צ"ח ע"א] הצורם אזן פרתו של חבירו משום דהוי מום ניכר ומובהק עד כאן. ובעבור זה לא הארכתי במומין השנויין במשנה על אלו מומין שוחטין וכו', שאין נפקות' בזמן הזה כיון שאין שוחטי' אותו אלא על מום מובהק כגון נסמית עינו ונקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו כמו שכתבתי. וכן נמי בעל ה' רגלים או בעל ג' שהוא מום מובהק ושנוי במשנה [מ' ע"א], ודוקא ביד דברגל טרפ' נמי הוי.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט בכור שלא ע"פ חכם ומכר ממנו ואכלוהו צריך להחזיר הדמים ודינו כדין מוכר בשר ונמצא טרפה, וכתבתיו במישרים [נ"ט ח"ב] בדין משא ומתן בחלק מקח טעות וביטול כך פשוט.
<h2>דף מא.</h2>
אנדרוגינוס והוא בכור נחלקו בו הפוסקי' בבכורות יש מי שפסק כרבנן דאינו בכור כלל אלא נגזז ונעבד, ורש"י ור"י כתבו דהוי בכור וקדוש, וכיון שנחלקו בו הפוסקי' נכון להחמיר והוא בכור מספק ונאכל לבעלים במומו.
<h2>דף מב:</h2>
ועוד פשוט דטומטום ספק בכור הוא, ודוקא כשמטיל מים במקום נקבות דשמא נהפכה זכרותו לנקבותו, ואף על גב דלא חיישינ' למיעוטא והוי נקבה הכא כיון דאשתני אשתני, אבל מטיל מים במקו' זכרו' ודאי זכר הוי והוי בכור ודאי ונותנו לכהן.
<h2>דף מו:</h2>
אין הראש פוטר בנפלים אבל בבן קיימא אפילו יצא פדחת נקרא ילוד בכל דבר כך פשוט בבכורות.
<h2>דף נג.</h2>
בכור בזמן הזה לא התירו להכניסו לכיפה שלא יבאו לידי תקלה דגיזה ועבוד', דחזו לכהן בנפילת מום ולא רצו להפסיד ממון. ויש אומרים שאף אם יכבד על הכהן לגדלו עד שיפול בו מום לא שרי ליה להכניסו לכיפה, דוקא כשעבר על תקנת חכמי' כגון בהקדש, קנסו להכניסו לכיפה כמו שכתבתי במקומו [ני"ט ח"א], אבל בכור שהו' קדוש מאליו אסור משום בזיון קדשים ואסור לפדות קדשים כך כתבו התו' בעבודה זרה על ההיא דאין מקדישין וכו', וכן הורה הרמ"ה לכהן אחד.
<h2>דף נג:</h2>
מום בקדשים אפילו על ידי גוי אסור בזמן הזה שאינו אסור אלא מדרבנן כך פשוט וכן מוכח במציעא.
